"פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל". הבה ונתבונן, נעשה מעשה בישראל אשר לא יעשה, מעשה נורא ואיום של פריצות נוראה, על ידי נשיא שבט, לא סתם אדם מן השוק, אלא נשיא שבט בישראל מחלל שם שמיים ברבים לעיניי כל ישראל.
והמה בוכים פתח אהל מועד שראו מעשה, ונתעלמה מהם הלכה שכל הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו. אבל פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה ושאל למשה, אמר לו משה: מי שקרא את האיגרת הזאת הוא שיישם את דברי האיגרת הזאת. דהיינו אתה אמרת, אתה תעשה! ואז "ויקם פנחס מתוך עדה ויקח רמח בידו והרגם" ובזה זכה להשקיט את החרון אף מישראל. וכאן בא הפסוק ומייחסו ואומר "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". מפרש רש"י לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, שהרג נשיא שבט מישראל. לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרון.
ולכאורה צריך באור, מה ריננו השבטים, מה היה מקום לרינון זה? והרי ראו שבזכותו נעצרה המגפה, אז מה אם כן היה להם עוד לטעון עליו, והרי התוצאות היו ברורות – נעצרה המגפה. ואם כן מעשהו טוב ויפה אז על מה התרעמו השבטים? טענו שנכון התוצאות בדיעבד היו מצויינות אבל מה היה המניע למעשהו של פנחס? האם באמת קנאת ה' או שמא סתם, כיוון שאולי ח"ו דם של נכרי זורם בעורקיו, דם של אכזריות, ולכן הרגו לזמרי ח"ו? ולכן בא הכתוב וייחסו אחר אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. זאת אומרת שאנחנו צריכים להבין שקנאות זה דבר נדיר שאדם יגיע אליה ממש מתוקף טהרת הנפש, ללא מניעים אישיים או צדדים כאלה ואחרים, שפשוט מחפש הוא לסגור חשבון עם אותו אדם, ולכן כביכול משתמש הוא בשירותי הקנאות שלו.
כביכול קנאי הוא להשם, אבל באמת אינו אלא מקנא לעצמו ותו לא. כמה באמת צריכים אנו לבדוק את עצמינו על כל הערה וביקורת שאנו מפנים אחד כלפי השני, להיות זהירים ולראות אם אנחנו באמת נקיים, האם זה אכן בא מטוהר הנפש. הגאון רבי חיים מבריסק זצוק"ל התייחס פעם לעניין זה בשאלו כיצד נדע אם מלחמתו של אדם פלוני בחברו על רשעות ושחיתות הם נקיים וזכים, או שאינם אלא פורקן לריב ומדון.
ונתן על כך משל מדהים. לעכברים כידוע ישנם שני אויבים: החתולים שהעכברים הם שנואי נפשם, והאדם שמחפש כמובן להיפטר מהם, אבל לשניהם כוונה אחרת, החתול שמח לראות את העכבר כדי להתעלל בו עד מוות, אבל האדם מצטער מאוד לראות את העכבר שמפריע לו, והלוואי ולא היה בא עכבר לביתי ולא הייתי צריך להעמיד לו סם המוות או מלכודת ממש. מערכת שנכפתה עלינו שלא היינו רוצים בה כלל. כך ישנם אנשים המחפשים ממש בנרות איזה אדם שיוכלו למצוא בו איזה דבר כדי שיוכלו לפגוע בו ולהכפישו, אבל מאידך ישנם כאלה שרוצים הם באמת רק למגר את הרע והלוואי ולא היה רע.
הבה ונראה האחד במעלת חברו ולא חסרונו, וננסה לתקן את עצמינו, את מידותינו אנו ולהרבות באהבת חינם ולרחק שנאת חינם וודאי על ידי כך נזכה ונזכה לגאולה שלמה ואמיתית בקרוב אכי"ר.
