"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח. וילד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת. ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" וכו'. נח הצדיק נמצא בדור קשה, דור שרובו ככולו רשעים גדולים. גוזלים, חומסים ומתנהגים בפריצות נוראה. ונח הצדיק, צדיק יסוד עולם פשוט מתבודד ומסתגר לו בדלת אמותיו, יושב ועוסק בתורה, ואין לו עניין עם שום אדם. וכך העולם הולך ומדרדר ומדרדר בלי שום מעצורים, אין אף אחד שיעמוד בפרץ ויאמר 'מה קורה פה?! חייבים לעשות משהו כדי לעצור את ההידרדרות הנוראה הזאת!'.
עד שבורא עולם בכבודו ובעצמו אומר לנח: "קץ כל בשר בא לפני, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ואז מצווהו הבורא יתברך: "עשה לך תיבת עצי גופר, קינים תעשה את התיבה, וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר". ונותן לו הקדוש ברוך הוא זמן לבנותה במשך מאה ועשרים שנה. ושואל רש"י, בשביל מה? והרי הרבה רווח והצלה לפניו יתברך שיכול לעשות נס ותבנה בין רגע אחד, אלא כדי ליתן לבני דורו שיראו שינוי וישאלו, ולא יבינו מה בונה נח, ואז יספר להם נח שעתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול ולהשחית את כל העולם כולו בגלל מעשיהם הרעים, וכשישמעו כך יפחדו ויבואו להרהר בתשובה ויתקנו דרכם. אבל המציאות לא כך הייתה, אלא שבני דורו של נח המשיכו בדרכם הרעה ולא שמו ליבם לבניין התיבה ולמבול המאיים על חייהם.
אך במצב הזה היה צריך להיות אכפת לנח מבני דורו, לצאת מגדרו ולשכנע את בני עמו לחזור בתשובה שלמה. הרי היו לו מאה ועשרים שנה כדי לעשות זאת, אך לא כך היו פני הדברים. נח הסתפק בכך שבנה תיבה, ואם בני דורו לא אכפת להם- גם לו לא אכפת. ועל זה אומר המדרש: שכשיצא נח מהתיבה וראה שחרבו פני האדמה, ואין כלום בעולם, הכל שממה, כולם כולם מתו: בני אדם, בעלי חיים. הכל נשחת. היה בוכה ומצטער. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "רעיה שטיא" פירוש- רועה שוטה. אתה הרועה, אתה המנהיג של הדור, עכשיו נזכרת לבכות? איפה היית בזמן שיכלת לפעול, שיכלת להציל, שיכלת לחזק?! אז היית צריך לפעול בכל עוז ובכל תוקף, להתפלל על בני דורך ולנסות להציל, אבל עכשיו זה כבד מדאי מאוחר. וזהו ההבדל שאמרו חז"ל בין נח לבין אברהם אבינו. נח לא הציל את בני דורו, אלא "את האלוקים התהלך נח", רק עם אלוקים. אבל אברהם אבינו בנה אוהל עם ארבעה פתחים למען יבוא בו כל עובר ושב, יאכל, ישתה וילמד מי הוא בורא העולם.
נמצאים אנו בזמן הילולת אברהם אבינו של הדור שלנו, הרי הוא מרן מלכ"א, אביר הרועים, מורנו רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל אשר מסר נפשו ממש למען כלל ישראל, אהב כל יהודי, ירד לכל פשוטי העם והיה בוכה בדמעות שליש על צרת כל יהודי כאילו צרתו שלו היא. הוא וויתר על כל ההתעלות העצמית שלו למען למד כל יהודי תורה, הוא שחזיר עטרה ליושנה, הוא שהכניס רבים רבים לכתלי הישיבות והחזיר את כל עדות המזרח לדרכי מר"ן הבית יוסף, ללמוד הלכה כצורתה ולדעת הלכה. כמו שהיה אומר תמיד את דברי חז"ל "אין לו הקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". וכך השריש והשריש והשריש עד שהשורשים הכו חזק חזק באדמה ונעשו לעצי עד. תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו, הוא ימליץ טוב עלינו ועל כל ישראל. נלך בדרכיו ונחזק כל יהודי ויהודי ונדע שהצלחתו היא הצלחתנו ועלייתו במדרגות התורה היא עלייתינו.
