"והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה וישבת בה ולקחת מראשית וכו' הגדתי היום לה' אלוקיך" וכו', עם ישראל אחרי ארבעים שנות סיבוב במדבר בארץ לא זרועה, מגיע לארץ הנכספת, ארץ צבי צבאות גויים, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש, ארץ חמדת אבות ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה. וכל אחד מבני ישראל שהיה עד היום חסר נכסים, חסר כל קשר לעניני מסחר, פתאום מקבל קרקע בארץ ישראל ובונה ביתו, ונוטע שדות וכרמים, ונהיה כבר ממש גביר ואדון לאחוזה.
כאן נמצאת הסכנה הגדולה ביותר, סכנת הגאווה כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר. וכן צוותה התורה מצווה גדולה ונפלאה זו מצוות הביכורים, שאדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה או גפן או רימון וכו', כורך עליה גמי ואומר הרי אלו ביכורים, ועולה עמהם למקדש. ובא לפני הכהן וקורא לפניו מקרא ביכורים ואומר "הגדתי היום לה' אלוקיך" ואומר רש"י הקדוש זיע"א על הפסוק "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו" לומר שאינך כפוי טובה.
ומה כוונת רש"י בזה? וודאי לומר שאינני רשע, וכפוי טובה, שקיבלתי קרקע ואני מרגיש ח"ו שאני בעל הבית. אלא וודאי באתי לבטא את רגשותיו כלפי מי שאמר והיה העולם, לומר שהכול שלו ואינני בהם אלא כנוטל רשות ממי שאמר והיה העולם להשתמש בעולמו. וכעין מה שמצינו בגמרא )ברכות דף לה עמוד א( שאומרת הגמרא שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, וחבר הוא לאיש משחית לירבעם בן נבט שהשחית ישראל לאביהם שבשמים. ושם הגמרא מקשה שני פסוקים שסותרים זה את זה, מצד אחד כתוב "לה' ארץ ומלואה" – משמע שהארץ שייכת להקב"ה. ומצד שני כתוב "והארץ נתן לבני אדם". עונה הגמרא, לא קשה כאן לפני ברכה, כאן לאחר ברכה.
פירוש קודם ברכה וודאי הארץ שייכת למי שאמר והיה העולם. אבל אחר שכבר ברך והארץ נתן לבני אדם. כך גם כאן בביכורים כל עוד לא בא אדם ונותן לקב"ה את ביכורי אדמתו, ומשתמש בהם ועושה בהם כבתוך שלו, הרי זה כפוי טובה שמראה כאילו הארץ שייכת לו. ובאמת שצריך להבין מדוע נאמרה פרשה זו קודם ראש השנה? בגמרא כבר נאמר על זה תירוץ שקוראים ב"כי תבא" קודם ראש השנה, כיוון שיש בה צ"ח קללות. וקוראים אותה קודם כדי לרמז "תכלה שנה וקללותיה". אבל מה קשר יש למקרא בכורים, לראש השנה? אלא וודאי שאם נתבונן היטב נראה, שצריך כל אדם לפני ראש השנה לעבוד על עצמו ולראות את הטובות הגדולות שעשה עמנו הבורא יתברך בפרט, ובכלל במשך השנה שעברה. חיים, בריאות, פרנסה וכו' וכו'.
שיכלה הזמן והמה לא יכלו, פשוט לעמוד להודות… להודות… ולהודות. שפשוט נעמוד ונזכור איך התחננו על חיינו עלינו, על בנינו בנותינו הורינו ואחינו ובס"ד זכינו לחיים. אבל אם אדם בא לראש השנה רק עם רשימה של בקשות. אני צריך זה, ואני צריך זה, על זה אומר הזוהר הקדוש "אלין בני נשא דצווחין ככלבא דאמרינן הב הב". פירוש: אומר הזוהר, שאותם אנשים שרק מבקשים בראש השנה בקשות, דומים ח"ו לכלב שצועק הב הב – תן תן. וזה נורא ואיום. אלא צריך להודות ולשבח על מה שניתן. כך ממש כך ניתן וראוי וצריך לבא בראש השנה. כי אדם שמשבח על מה שניתן לו אז נותנים לו עוד. כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "נתת ליראיך נס להתנוסס" כל מי שעושין לו נס ומשבח ומודה עליו עושים לו עוד נס.
לכן נדע ונפנים שאחד העבודות הגדולות בימים אלו הן להודות ולהרגיש כמה אנחנו חייבים לקב"ה. ואז וודאי מגיעים לענווה שמרגישים שאין מגיע לנו כלום. כך ורק כך אפשר לזכות בדין. וכמו שאמרו חז"ל במסכת ראש השנה "נושא עוון ועובר על פשע ושארית נחלתו" הסבירו חז"ל מה פירוש שארית נחלתו מי שמשים עצמו כשיריים, דהיינו עניו שלא מרגיש שמגיע לו כלום.
