כאשר רבנו יוסף חיים עלה לביקור בארץ ישראל – התנה עם ראש השיירה המוסלמי שביום השבת תשבות השיירה כולה. הלה הסכים תמורת תשלום נכבד. שיירת הגמלים עשתה דרכה בדרך לא דרך, במדבר השומם והצחיח. בהגיע ערב שבת החל רבנו לפרוק את המטלטלים מעל הגמל. מנהיג השיירה פנה אל הרב ונתן עליו בקולו : "מה, מתכוננים אתם לעכב את השיירה בלב המדבר? " הלוא המקום שורץ חיות רעות ושודדי דרכים, אתם מסכנים את חיי כולנו! "
דבריו אמת היו, כפי שהתברר מאוחר יותר, אבל רבנו לא חת. הוא ענהו שהשיירה רשאית להמשיך בדרכה. הוא ופמלייתו ישבתו כאן – ובצאת השבת יאיצו פעמיהם להשיגם.
ואכן, ראש השיירה פנה להאיץ בגמליו – אך הנה פלא והפלא: הגמלים מאנו למוש ממקומם, לא נעו ולא זעו…
לנוכח התעקשותם של הגמלים, הוכרחו הכל לחנות שם, בלב הישימון, אבל הערבים שחששו מהתנפלות שודדים התפזרו סביב, לחסות בצל נקיקי הסלעים. רבנו ובני פמלייתו לא שתו ליבם לסכנה, לבשו בגדי שבת ועמדו לקבל את פני שבת המלכה במישורי המדבר.
ממקום מסתורם עקבו נוסעי השיירה הנוכרים בתמהון ביהודים השרים כאילו מצויים הם בבית הכנסת. התפילה הסתיימה, רבינו קידש על היין והיסב עם בני פמלייתו לסעודת השבת, קולות השירה הדהדו ברחבי המדבר, והערבים רואים ושומעים.
לפתע נחרדו: הם הבחינו בכנופיית שודדים שהגיחה מעבר להרים ושעטה לעבר היהודים.
"הם אבודים! " חלפה במוחם המחשבה הנוראה. ואז ארע הפלא. השודדים התקרבו, ירדו מעל סוסיהם, והתקדמו לעבר היהודים. ולפתע נסוגו במהירות ובהלה. עלו על סוסיהם והתרחקו בדהרה… הערבים הנדהמים הגיחו ממחבואם, סיפרו לרבנו על נס ההצלה המופלא, נישקו בהערצה לשולי גלימתו ואמרו: "עתה ידענו כי אין כאלוקי היהודים"
