"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" וכו'. יוסף הצדיק נולד ליעקב אבינו עליו השלום מעקרת הבית, עיקרו של בית, רחל אמנו ע"ה, ובנו זה נשאר יתום מאמו, הוא ואחיו בנימין שאצל בנימין היה זה הרבה יותר טראגי שאמו מתה בלידתה. ומטבע הדברים אב שיש לו בנים מאשת נעוריו שנפטרה, אוהב אותם יותר ויותר ומרחם וחס עליהם, על יתמותם, ומנסה בכל דרך לדובב ולעודד כדי להקל על סבלם. ובוודאי שהאחים הקדושים הבינו זאת, ועם כל זה התפתחה לה קנאה ושנאה בניהם ונגרם מזה חורבן גדול, שירדו אבותינו למצרים ונשתעבדו בה מאתיים ועשר שנים, וכמו שאמרו חז"ל: בשביל קצת העדפה שהעדיף יעקב ליוסף בכותנתו נשתעבדו אבותינו במצרים.
מכאן נראה מהי כוחה של קנאה, להיכן מובילה מידה רעה זו, מידת הקנאה. כמו שאומר התנא באבות: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". והפירוש הוא שמוציאים אותו מעולמו, אין לו כלום בעולמו כל מאווייו ומחשבותיו נתונים רק לדבר אחד, רק איך להשיג את אותה קנאה, וכבר לא חושב בצורה נכונה, ומאבד את עולמו. וודאי שאנו מדברים כאן על אנשים גדולים, רמי מעלה, שבטי י-ה, ענקי רוח אבל עדיין לפי גדולתם ומעלתם טעו בשיפוט לגבי יוסף וחשבו שרוצה לנשל אותם מירושת אבותיהם. יכולים אנו לראות אנשים שאיבדו את עולמם בגלל הקנאה, אנשים גדולים ורמי מעלה, לא דלת העם ופשוטי העם, אלא משופרי דשופרי: קורח, דואג ואחיתופל, ירבעם בן נבט ועוד ועוד אנשים שלא היה חסר להם כלום אבל בקנאתם מרגישים כאילו אין להם כלום כדוגמת לשונו של המן הרשע שאמר "וכל זה איננו שווה לי" אפילו שכולם משתחווים לו, עם כל זה כל מוחו נתון רק לדבר אחד: מדוע אדם אחד, מרדכי, לא יכרע ולא ישתחווה?! וכבר כל זה לא שווה לו. כן אחים יקרים זוהי דרכם של קנאים שכל מה שיש להם לא שווה כבר מול הדשא של השני, מאבדים את כל עולמם. הכל נראה בעיניהם כאבוד ולא שווה.
אדם שרוצה להינצל מהקינאה צריך תמיד להשתדל ולראות כמה טובות השם יתברך מרעיף עליו בבחינת "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עליי". וכמו שאמרו חז"ל: "כמה לא חלי גברא ולא מרגיש דמריה סייעיה" פירוש, אדם לא שם אל לבו כמה השם יתברך מסייעו ועוזרו, די לחי באשר הוא חי, מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, וכמו שאומר משה רבנו ע"ה לקורח ועדתו "לא עלינו תלונותיכם כי אם על ה'" זאת אומרת, משה רבינו לא אמר זאת רק לקורח אלא מלמד הוא לכל הדורות כולם, מי שמתלונן למה לשני יש ולי אין, אין לו תלונות על חבירו כי האמת היא שמה שיש לחבירו זה מאת השם יתברך ואם מתלונן הרי שתלונתו על השם יתברך ולא על חבירו צריכים אנו לדעת שכל מה שציוותה אותנו התורה זהו אך ורק לטובתנו, הגשמית והנצחית גם יחד.
מידות רעות אלו הן מחלות נפש קשות שמכלות את הנפש ולא נותנות לאדם רגע מנוח. לתקן מידות כדוגמת מידת הקנאה, התאווה והכבוד, הגאווה, הכעס, זוהי איכות חיים של ממש, כי רק אז האדם פנוי מכל טרדה כדי שיהיה לו פנאי להינות ממה שנתן לו השם יתברך, כמו שאמרו חז"ל "איזהו עשיר? השמח בחלקו" או כמו שאמרו: איזהו עשיר? זה שיש לו נחת רוח בעשרו שאז ורק אז שאינו נותן את עיניו בצלחתו ובמנחתו של חברו אלא אומר תודה להשם יתברך על מה שיש ומאושר במה שחננו ה' יתברך, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה: "כי חנן אותי אלוקים וכי יש לי כל". יעקב אומר יש לי כל, לא חסר לי כלום, ואילו לעומתו מידתו של עשיו הרשע "יש לי רוב" וכמה שיהיה לי זה עדיין לא מספיק. אם נדע תמיד לשמוח בשמחתו של חברינו ונדע לפרגן, נשמח בכפליים, גם בשמחתנו אנו וגם בשמחתם של אחרים. אבל אם חס ושלום עניינו צרה בחברינו ובממונם ובכל אשר להם, בזה ההפסד הוא כולו שלנו. הבה ונתפלל את תפילתו של ר' אלימלך מליזענסק אדרבה תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונו ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך ואל יעלה בלבנו שום קנאה מאחד על חברו חלילה.
