כבר כתבתי בפתיחה לספרי 'יגל לבי בישועתך' את מה שעברתי בצעירותי. נולדתי וגדלתי בשכונת התקוה שבתל אביב – ילד ממוצע למשפחה דתית – לא ברמה גבוהה של חרדים או חסידים… משפחה פשוטה, להורים עולים חדשים מפרס. אבל דתיים, שומרים שבת, אוכלים כשר. מה שנקרא: 'דתיים בלשון העם'. חמש מאות מטר מהבית שלנו היה אצטדיון של קבוצת כדורגל. אני זוכר איך שבכל שבת היו אנשים עם צעיפים כתומים נוהרים לכיוון המגרש, ובהליכתם הם היו צועקים קריאות של גאווה בקבוצה שלהם.
וכאשר היו מבקיעים גול, כולם היו צועקים באקסטזה: "יש אלקים!!!"כיון שהבית שלנו היה קרוב למגרש, הרצפה בביתי היתה רועדת. אני, בתור ילד קטן רציתי גם כן ללכת למגרש כדורגל, כמו כל הילדים בשכונה, אך ההורים שלי היו אומרים לי: "יגאל – אסור! שבת היום אתה לא יכול ללכת למשחק".
הייתי יושב בבית ובוכה על מר גורלי: "למה לכל החברים בשכונה מותר ללכת למשחק כדורגל ולי אסור?!" וככה המשיכו החיים שלי, עד ששלחו אותי ללמוד בישיבה בבני ברק. הייתי נוסע ביום ראשון אחת לשבועיים לישיבה ודמעתי על לחיי: "למה רק אני צריך לנסוע לבני ברק, לעזוב את כל החברים, לעזוב את השכונה, לעזוב את משחק הכדורגל וללכת לישיבה?!" המחשבה הזאת ליוותה אותי הרבה זמן. בישיבה, כשהיתה לי אפשרות לברוח מהשיעור ולשחק, הייתי עושה את זה בשמחה, הייתי בורח ומשחק כדורגל. כשהייתי מגיע הביתה מהישיבה, אבא שלי היה אומר לי: "יגאל – בוא לתפלת מנחה", הייתי הולך לתפלת מנחה כי הייתי ילד טוב, אבל באמת שלא רציתי ללכת לתפלת מנחה – כך הרגשתי. לא רציתי לקום בשבת בבוקר מוקדם, הייתי אומר לעצמי: "למה כולם ישנים על מיטתם, ואני צריך לקום להתפלל בשבע בבוקר?". כאשר ההורים שלי היו נוסעים לשבת לבית מלון – לא הייתי הולך להתפלל – "למה שאלך להתפלל?! בגלל שאבא שלי אמר? עכשיו הוא לא כאן, אז יש לי אפשרות לשחק כדורגל!".
כך בכל דבר שלא היו תופסים אותי ואומרים לי לעשות, הייתי מתחמק ממנו. עד שהגיע שלב בחיים שלי, שאיזה נקודה קטנה האירה בתוכי, ושינתה אותי מקצה לקצה. כל האישיות שלי, וכל מה שיש לי היום בחיים, זה בגלל אותם ימים, אותם ימים שבהם קרה לי משהו בחיים, שמאד הייתי רוצה לשתף את כל יהודי בעולם במה שקרה לי, כי אני חושב שזו נקודה שיכולה לשנות אצל כל אחד ואחת מאתנו הרבה בחיים.
אם נכניס את זה לתת מודע שלנו, שום דבר לא יעצור אתנו בחיים מלעשות את הדבר הנכון. נקודה שגרמה לי למהפך גדול בחיים, מאדם שרוצה כל הזמן לשחק כדורגל ולעשות כל העולה על ליבו, לאדם שרוצה ללכת לבית הכנסת, מחפש ללמוד תורה, למרות שאני יודע שיש באיזה מקום משחק כדורגל, אני מעדיף להיות בבית המדרש ולעסוק בתורה. אף אחד לא מחייב אותי לשבת ללמוד, אף אחד לא מחייב אותי לכתת רגלי למסור שיעורים, אבל אני עושה את זה מרצוני הפרטי. מה ההבדל בין יגאל כהן של גיל עשר, ליגאל כהן של היום?
לא ידעתי שיש בורא לעולם בגיל עשר לא ידעתי שיש בורא לעולם בצורה מוחלטת ושהתורה של הקב"ה היא מוחלטת! לא ידעתי שהציווי של בורא עולם הוא ציווי מוחלט, לא ידעתי מה אני עושה כאשר אני מניח תפילין בבוקר ולכבוד מי אני עושה . ממילא, לא הבנתי למה אני צריך ללכת להתפלל בבוקר – "רבונו של עולם, למה אני לא יכול להמשיך לישון? למה אני לא יכול לעשות מה שאני רוצה – ובמקום זה אני צריך לעשות דברים אחרים שמישהו אחר מכתיב לי, למה?! אני לא רוצה לשמוע בקול בשר ודם".
עד שהגיע אותו שלב בחיים שלי, שהאירה בי נקודה קטנה… ידעתי שיש בורא לעולם הבנתי שהחיים שלי הם לא שלי בכלל – יש מישהו שמחיה אותי. יש מישהו שמסתכל עליי. יש מישהו שמחליט על כל דבר אם יהיה לי או לא יהיה לי. יש מישהו שקובע לי את כל מהלך החיים שלי – החיים שלי הם לא בידיים שלי בכלל. וברגע שהבנתי את זה, אמרתי מילים פשוטות: "אם יש אלוקים – אני הולך אחריו עד הסוף, אין באמצע! אבל אם אין – אני עד הסוף – עושה הכל!!! התחלתי לחקור…
כבר מילדותי למדתי בישיבות. למדתי תורה מגיל מאוד קטן, היו לי רבנים טובים שלימדו אותי חומש, משנה, גמרא והלכה – אבל אף אחד מהם לא בא ואמר לי: "יגאל כהן, תדע שיש בורא לעולם. אם יש לך שאלות עליו, אני אענה לך עליהם בשמחה" – כך אני מצפה היום מכל רב שיגיד לתלמידים שלו! אחים יקרים! כל מה שתעשו בחיים שלכם, תבינו שאתם לא עושים בשביל אף אחד – לא בגלל חברה, לא בגלל אנשים וכו' – אתם עושים רק בשביל מישהו אחד, אחד יחיד ומיוחד – מלך מלכי המלכים, שברא את כל העולם המדהים הזה ומחיה אתכם כל שניה ושניה!
