ילדים עד גיל 11 לערך צריכים לקבל עידוד מההורים. ההורה אמור להוות עבורו דוגמא אישית. עד גיל זה הלמידה של הילד לא מתבססת על הבנה שכלית, מאחר והחלק השכלי שלהם בגדר סימן שאלה, והלמידה נעשית על ידי חיקוי והזדהות – הוא מחקה אנשים מסוימים והתנהגויות מסוימות. ילד בגילאים האלה לא יכולים להבין עדיין מסר מילולי, כלומר, הורה יספר לילד סיפור שירגש אותו, ומייד אחר כך הילד ירצה להזדהות עם הדמות שבסיפור, וההתנהגות שלו תשתנה בהתאם. ניתן לראות זאת בבירור אצל ילדים שבתקופה מסוימת בילדותם מחליטים שהשם שלהם הוא על שם גיבור ילדים מסוים וכו'.
כאמור, ילדים צריכים עידוד ודוגמה אישית מהוריהם. לדוגמה בסיפור הבא:
אדם, שהתפלל אצל החזון איש, הביא את ילדיו לתפילה. אחד הילדים, כדרכם במעונות יום, השתולל והתפרע. האב, בתגובה, העיר לו. מאחר וזה לא עזר, צעק עליו, ולבסוף הכה אותו. לאחר התפילה החזון איש קרא לאבא ואמר לו: "תדע לך, היום הבן שלך למד שני דברים: 1. הוא למד שאסור להפריע בתפילה. את זה הוא השיג בדרך של לימוד כי כך אמרת לו. 2. שאם מתעצבנים מותר להשתולל, להרביץ ולאבד כל רסן. את זה הוא למד בדרך של שימוש – כי כך הראית לו. וחז"ל אמרו, "גדול שימושה מלימודה", אז אם לא היית יכול לוותר על השימוש, היה עדיף לוותר גם על הלימוד".
"והיו הדברים האלה על לבבך" – תפקיד ההורה הוא "להניח" על הלב של הילד מסר, ולאט לאט לעשות "חור" על מנת שהמסר ייכנס. כלומר, לומר לילד כיצד להתנהג תוך מתן דוגמה אישית. אם אומרים לילד שעליו להתחזק "בבין אדם לחברו", אך בבית הוא רואה התנהגות הפוכה, כל המילים לא יעזרו. כמו שכבר אמרנו, הילד לומד ע"י חיקוי והזדהות. הוא מושפע ממה שמראיםולא ממה שאומרים.
מצד שני, חשוב לזכור כי הדוגמה האישית חשובה אך לא מכרעת. כלומר, ניתן למצוא ילדים שמרדו בהוריהם, ובכל זאת כשישאלו אותם מה הסיבות למרד שלהם, הם לא יטענו שהוריהם הם הסיבה.
הילדים מחקים אותנו. מבלי שנשים לב, הם בוחנים אותנו, למדים אותנו, ולצערנו, לפעמים גם יתנהגו כמונו, אם לא בעתיד הקרוב, אז בעתיד הרחוק, בזמן שהם יגיעו למצב דומה. ההתנהגות הראשונית שלהם תהיה מה שהם התרגלו לראות בבית.
מה הסוד האמיתי בבעיות בחינוך?
סיפור:
בתו של אברך לא הרגישה טוב ונשארה בבית, ואביה נשאר עמה. לפתע האבא שומע את הילדה צועקת על הבובה שלה: "כבר אלף פעמים אמרתי לך לא לעשות זאת, טיפשה אחת, את תחטפי ממני עכשיו", וזאת תוך כדי טלטול הבובה. האבא ניגש אליה: "מה קרה? למה את צועקת?", הבת ענתה שזה רק משחק. "בסדר, אבל למה את צועקת?" המשיך האב, "מה, אני אימא, נו, בסדר, לאימא מותר לצעוק כך ולי אסור?" – הילדה למעשה ראתה בבית, שלאימא מותר לצעוק ולה אסור. האב אמר לעצמו, שקיבל שיעור בחינוך.
ילד, עד גיל 7 לערך חושב, שיש דברים שלהורים מותר ולילדים אסור, כגון: לישון מאוחר, לאכול מתי שרוצים, לומר מילים לא יפות וכו'. לאחר זמן, הילד לומד לעשות הפרדה, ומתחיל להבין, למשל, שלשקר זה רע, לכעוס זה רע, ואז מתחיל השלב, שאם שומע חינוך בדרך אחת, אך רואה בבית דרך אחרת, זה הופך להיות הרסני עבורו. הוא, למעשה לומד, שעבודת השם מחולקת לשני חלקים: האחד – מה שאומרים, והשני – ההתנהגות בפועל.
הילד חי בכפל זהויות. הוא רואה בבית הבדל בין מה שמראים בחיצוניות, ובין מה שצריך באמת לעשות, והוא גדל במחשבה, שכך צריך להתנהג.
כאמור, הילד מושפע ממה שרואה יותר מהכול. למעשה, הסטטיסטיקה מראה, שפעמים רבות, דווקא ילדים שגדלו בבתים הרוסים, בנו בתים נפלאים. הם לא יעשו מה שההורים שלהם עשו להם.
ישנן דוגמאות להתנהגות טובה, שמשפיעה לרעה: אדם שהיה לו מקצוע מכובד עם משרה מכובדת, החליט שהוא עוזב הכול לטובת העולם הבא (לעזוב הכול וללמוד בכולל), ואפילו כשפנו אליו אחר כך לחזור לעבודה, בתנאים מקלים, לא הסכים. מה היו התוצאות למעשיו? אחרי חצי שנה בנו בן ה – 11 התחיל להידרדר בלימודי קודש. נציג מאנשי החינוך לקח את הילד לשיחה, ושאל אותו מה הדבר הכי חשוב עבורו, והילד ענה ,כסף", איש החינוך שאל "מהיכן אתה יודע?" והילד ענה "כל הצרות שלנו זה בגלל שאין כסף, ואבא שואל כל הזמן נשלם עבור דברים. אם אני רוצה לקנות משהו – אין כסף". מה אנו למדים כאן? לכאורה, האבא עזב הכול. אם היה פועל נכון, היה אמור לפעול על פי "נאה דורש נאה מקיים". כלומר, אם עזב הכול למען התורה, מדוע כועס שאין לו כסף?
לאבא, בוודאי, היה סיפוק מבחירתו לעזוב הכול לטובת התורה, אך לילד לא היו הכלים להבין את המניעים, והוא חווה רק מה שראה, וזה חוסר הכסף.
התפיסה של ילד מושפעת מדברים מוחשיים, כגון פרסומת – שטיפת מוח, בזמן שלא שמים לב, לא מתרכזים, ואז זה מחלחל. לילד עד גיל 11, פחות או יותר, אין מודעות לעולם הפנימי שלו, הוא לא שואל שאלות מה הוא רוצה מעצמו, מה האמת בעבודת השם. הוא מושפע באופן פסיבי. הוא מושפע מכמות ומוחשיות. כמות – כמה פעמים דבר מסוים חוזר על עצמו. מוחשיות – צבעים, קולות וכו'…
הורה, שרוצה לדעת איזה חינוך נתן לילד שלו, הרי זה הדבר שדיברו בבית הכי הרבה פעמים.
לסיכום, גם אם ישנה סיטואציה, בה הורים לוקחים את הילד לשיחה, ובה יסבירו לו את חשיבות התורה, חשיבות לימוד התורה וכו', ויקרה נס כפול, והילד יבין ויקבל את מה שדיברו. השאלה המתבקשת היא, האם שיחה כזו יכולה לעמוד מול מסיבית של דיבורים אחרים???
זכרו – הילד קולט ממה שרואה, הרבה יותר ממה ששומע.
