עמים גדולים וקטנים הקימו מבצרי אבן ובטון, מגדלי פלדה, תעלות מים עמוקות וגורדי שחקים מתנשאים, וכל אלה לשם מה? כדי לשלוט בעולם, או לפחות כדי להבטיח את הקיום העצמי, הפיזי והרוחני. ואילו אנו, יהודים, בנינו אלפי שנים בקתה רעועה וזעירה עם גגון קש עלוב, קיטון עץ פעוט וקירותיו דקיקים – והוא "הבית היהודי".
שימו לב לאיזה מבצר מוגן ובלתי מעורער הפך להיות הבית היהודי. מגדלים הושמדו, מבצרים הורעשו ונתמוטטו. הם נעלמו לנצח, מבלי להותיר אחריהם עקבות, אין זכר למציאותם הפיזית ולקיומם הרוחני. לא כן הבית היהודי. אותו לא יכלו להחריב בנקל. בו טמון כל הסוד הפנימי של קיומנו הנצחי. לא תמצאו אף אומה ולשון כאומתנו, הברוכה באוצר פלאים ושמו "הבית היהודי".
היו עמים שבנו והקימו לעצמם ארמונות קסם ואנחנו היהודים הקמנו בית יהודי המתלקח תמיד בהתלהבות אלוקית, התבודדות דקדושה, בכיסופין של כלות הנפש לאין-סוף, בערגון שכולו לב ונשמה. לא חיפשנו את אושרנו וסיפוקנו הרוחני בארמונות מפוארים, נוצצים בברק אורות-ניאון. חיפשנו ומצאנו את מנוחת נפשנו בבית הקטן, בבית היהודי הסגור בשבעה מנעולים, שכל אחד מהם היווה משכן עתיק לגבורה ולקדושה בת הדורות.
הרוח והגאון היהודי שבכל הדורות לא צמח מתוך ארמונות שיש מוצפי זרקורים, אלא דווקא מתוך קיטונו העלוב של הבית היהודי. בו אמנם הבהב נר בן אגורה בלבד, אך הבית כולו קרן באלפי אורות רוחניים. מארמונות מרוצפי בהט נדף ריח של קנאה, תאוות בצע וצמאון דמים ואילו בבית היהודי נשבו רוחות של קדושה, של חסד ותפארת, של מסירות נפש ושל טיפוס בלתי פוסק בעולמות העליונים. "הבית היהודי" רחוק היה מלשמש ביטוי למושג טכני-פיזי גרידא.
הבית היהודי היה כולו שוקק חיים, מפרה ונובע תקווה, חזון, אומץ רוח ואמונה. הוא היווה סמל חי להלך מחשבה יהודי, למסורת יהודית, למאבקים והשגים דתיים. כתליו של הבית היהודי היו יוצאים אף הם במחול ברגעים של שמחה, ובעידן של צער ובכי שפכו והגירו סילוני דמע. הבית היהודי ליווה את האדם בדרך חיוו הראשונה והאחרונה, מערש ינקותו ועד לרגע גסיסתו. הבית היווה בכל עת חומת מגן איתנה מפני כל שונאינו מבחוץ, אשר ניסו לעוות ולנוון מבחינה רוחנית את צורת בית ישראל סבא.
הם ניסו בשפת חלקלקות להפוך את הבית היהודי הפשוט לארמון שטוף אורה עם צוהר פתוח לעולם הרחב. בית יהודי עיצב וגיבש את דיוק היהדות, העניק לו אופי ותוכן, שמר על מהותו והתווה עבורו נתיב עצמאי, אשר רגליים יהודיות לבדן יוכלו לפסוע בו. הבית היהודי – חדרון קטן וצר, דל"ת על דל"ת. האח! איזה אוקיינוס של רוח, חכמה, מוסר, וראש לכל: תורה – נאגרו בתוכו. הבית היהודי הפך לא אחת למלון בדגם מיניאטורי. מצוות הכנסת אורחים פיארה כל בית יהודי.
מי ידע אז על מלון? אמנם התגוררו אז בדירות קטנטנות, בכל חדר ישנם ילדים מספר – ובכל זאת לא חסר אף פעם מקום לאורח. ספה עם כמה שרפרפים למראשותיו, ומשכב כיד המלך, מצוי ומוכן היה תמיד בשביל כל אורח ללון. הבית היהודי היה גועש ורועש תמיד משאונם של ילדים זאטוטים. בכל פינה התגולל על הרצפה משחקי ילד, נכד או נין. אבא אמא, סב וסבתא שאבו נחת, היו מדושנים ומשמינים מרוב נחת.
בכל פעם בשורה טובה חדשה. ואלו הן מעט ממעלותיו של אותו בית, בית ששומר עלינו מסופות הרחוב. האם אפשר עוד להכיר בימנו את הבית היהודי העתיק? שמא נותרו עדיין עקבות בודדים, מקוטעים, מאותו מקדש מעט בעבר, הקרוי בית יהודי? מה נוכל לעשות בכדי לשמר את ההרגשה? (מדברי הרב שמחה אלברג).
