האלימות המילולית מתחלקת לשני סוגים: הסוג הראשון: קללות, איומים וניבולי פה. והסוג השני: שתיקה. שתיקה וברוגז הם סוג של אלימות פאסיבית שהיא לפעמים חמורה יותר, ותוצאותיה קשות יותר. היום, בעל שרוצה להעניש את אשתו שלפי דעתו לא עשתה את רצונו, עושה איתה ברוגז במשך שבועות ולפעמים גם חודשים. ואני אומר שאין התעללות נפשית גדולה יותר מלתת לאשה את ההרגשה שהיא לא קיימת ושהיא כמו אויר. והוא עוד חושב שבהתנהגות זו כלפיה היא תשתנה…
בעל אחד אמר: אני אחנך אותה, מה שאמא שלה לא עשתה במשך 20 שנה… היא תהיה ממושמעת. ואני אומר שבעל שחושב כך, כורת את הענף שעליו הוא יושב. ראשית, אין מה לחנך בגיל כזה, גיל החינוך נגמר לפני גיל ההתבגרות. ושנית, זה כל כך מעליב ומשפיל שהוא אומר לה שהוא יחנך אותה. לפני מספר שנים התקשרה גברת אחת וסיפרה לי על מצבה המצמרר: אני נשואה מעל 10 שנים. כל ערב כשבעלי חוזר הביתה, הבית מטופח, נקי ומבריק. כשהוא מגיע הביתה, הוא נעמד בפתח, מסתכל פנימה בקפדנות, ועם פנים קפואות הוא אומר לי: למה הבית מבולגן? סליחה, אמרתי, מה לא בסדר? והוא מצביע על כיסא שהמשענת שלו לא צמודה לשולחן. אמרתי לו: זו הבעיה?… הנה אני מיישרת את הכסא… והוא אמר: זה כבר מאוחר מדי… הוא נכנס לברוגז ולשתיקה של שבועות.
והמקרים הללו חוזרים על עצמם כל כמה זמן. אני לא מסוגלת לעמוד בשתיקה כל –כך ארוכה. בסופו של דבר אני נשברת ונופלת לרגליו ומבקשת סליחה… על מה? שהכיסא עמד קצת עקום… קוראים יקרים, זוהי התעללות נפשית הגרועה יותר מהתעללות פיזית. זוהי מידת אכזריות שאין כדוגמתה, ולפי דעתו של אותו בעל, הוא מעביר לה סדרת חינוך. הרי לפנינו מקרה שבו האשה מרוּקנת לחלוטין מכל יחס מבעלה והיא חשופה לכל משב קל של מחמאה מאדם אחר. וכשיבוא אותו אדם, מי שלא יהיה, ויתן לה מחמאה, זה ימלא אותה וישמח אותה כל כך, שהיא עלולה ליפול בפח בקלות. לצערי, ישנם הרבה מקרים קשים דומים למקרה שהזכרנו, שהבעלים לא מבינים את הנזק העצום שהם גורמים לביתם ולילדיהם. נשים שחיות לצד בעליהן בתנאים של חוסר פרגון והזנחה כאמור, עלולות להגיע למצבים קיצוניים.
