"ויהי בשלח פרעה את העם" וכו'. השבת הזאת זוהי אחת השבתות המיוחדות והנפלאות, שהשבתות השנה שבת שירה, וגם שבת שחל בה ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. ובשבת הזו כל המוני בית ישראל, ישמעו את קריאת התורה בשמחה רבה, על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ומתארגנות בכל אתר ואתר שבתות שירה, שירת הבקשות, להודות ולהלל לפני מי שאמר והיה העולם.
"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה", כשראו את הניסים והנפלאות של השי"ת עלה בליבו שיאמר שירה גדולה מאוד. היא השירה מקורה גבוה מאוד מאוד בהיכל הניגון למעלה בשמי רום, ליד היכל הנשמות משכנה. ולכן כשאדם שר, או אדם ששומע שירה, זה מרגש אותו ומקרבו למי שאמר והיה העולם. וכידוע שבחצרות האדמורי"ם הקדושים, היתה השירה אמצעי אדיר להתקרבות להשי"ת ולתורתו, אפילו בתפילות של שבתות וימים טובים מנגנים בתפילה בניגוני התפילות, בקדישים ובקדושה ובשאר התפילה. כמו שנאמר "רננו צדיקים בה'", ואפי' בראש השנה ויום הכיפורים ובסליחות יש ניגון מיוחד שהוא כובש ליבו של אדם, ומרגשו עד דמעות ומקרבו לאביו שבשמים. כשהגיעו עם ישראל על שפת הים ונכנסו ביבשה בתוך הים, ועברו וראו את מצרים מת על שפת הים ואמרו שירה, הרגישו בליבם צורך לשיר ולהודות ולשבח לפני מי שאמר והיה העולם.
וכך צריך להיות עם כל אדם ואדם בחייו לדעת לשבח ולפאר להודות ולהלל להשי"ת, על כל נפלאותיו שעושה עמנו. וכמו שאומר הפסוק "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו". וכתוב באותיות דרבי עקיבא לא ברא הקב"ה עולמו אלא כדי שישירו לפניו. והיה אומר אחד מגדולי הגדולים הייתי מוכן לוותר על חצי מהתורה שלי כדי שהשי"ת יתן לי קול יפה שאוכל לשיר לפניו. כן כן, עד כדי כך אותם גדולים הבינו מה ערכה של השירה, עד היכן אפשר להגיע על ידה. הגמרא אומרת במסכת סנהדרין, ביקש הקב"ה לעשותו לחזקיהו המלך משיח אבל בסוף לא עשאו משיח, ולמה? כיוון שאחרי הנס שעשה לו הקב"ה עם סנחריב שהגיע לירושלים עם מאה ושמונים אלף ראשי גייסות ועם רב, כחול אשר על שפת הים, ושכבו לישון לפני הכניסה לעיר ירושלים בלילה, ובבוקר כולם פגרים מתים, שעבר מלאך ה' והכה במחנה אשור. היה לו לחזקיה המלך לומר שירה, אבל כיון שלא אמר שירה הדיחו הקב"ה מהיות משיח, שנאמר "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק".
וכן אמרו על הפסוק "נתת ליראיך נס להתנוסס" כל מי שעושים לו נס ומודה עליו ומשבח ומפאר לפני הקב"ה עושים לו עוד נס. אבל מי שעושין לו נס ואינו משבח ואינו מפאר אין עושים לו נס. ומכאן נלמד תמיד לשבח ולפאר על כל דבר קטן וגדול שנתן לנו השי"ת, להודות ולהלל, ולא נהיה ח"ו כפויי טובה כלפי ההשגחה העליונה, ובזה נרוויח משני כיוונים. א', שזכינו לתקן את מידותינו להיות מכירי טובה. ב', שבזכות זה שנשבח ונפאר נזכה שיעשו עמנו מן השמים עוד ועוד ניסים ונפלאות.
וכן בדיוק אותו דבר לגבי טו' בשבט, בשבת הזו שיש לנו לשבח בו את הבורא יתברך על כל אשר ברא בעולמו, ולברך על כל מין ומין מפירות הארץ ומפירות האדמה. בין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובין שלא נשתבחה בהם ארץ ישראל. וכן בסדר ברכות, ובפרט בברכת המזון שהיא דאורייתא. וגם בה מובא בחז"ל שמי שמברך ברכת המזון בכוונה, מובטח לו שכל ימיו יהיו מזונותיו מצויים לו בריווח ובנחת. ולמה? כיוון שיודע להודות, שיודע לשבח ולתת תודה להשי"ת על טובו הגדול. וכן "בנשמת כל חי" שהוא שבח עצום ונורא לחוש ממש את מה שאומרים ולא להוציאו מן השפה ולחוץ ח"ו, אלא ממש לחוש "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו" וכו', אין אנחנו מספיקין להודות.
