בתום מלחמת העולם השנייה, הגיעו החיילים של צבא ארה"ב לשחרר את השרידים שנותרו בגטאות. הגאון, רבי אליעזר סילבר זצ"ל, כיהן באותה תקופה כאיש דת, וכדי לשמח את האומללים, ארגן באחד המחנות קבלת שבת ציבורית. רבים מן היהודים הגיעו להשתתף בתפילה, והנה מבחין הרב סילבר, שיהודי אחד נותר במקומו, ואינו מתלווה ליתר אחיו. הרב ניגש אליו ושאל אותו בעדינות: "מדוע אינך מצטרף אלינו?"
היהודי ענה לו: "אחרי מה שראיתי במחנה, לא אגיע בשום פנים ואופן לתפילה."
"מה ראית, שאחרים לא ראו?" שאל הרב.
סיפר האיש: "בהיותנו במחנה, היה רק ליהודי אחד תהילים. כיוון שבמצבים שהיינו, ביקשו הכול לומר פרקי תהילים, לשפוך שיח לפני בורא כל העולמים, ניצל זאת בעל התהילים, ודרש מכל אחד שלוש פרוסות לחם עבור כל שעת תהילים".
"לאחר שראיתי זאת", המשיך האיש, "איני מסוגל לראות את עצמי כמי שמשתייך לקבוצה כזו, שבה נמצא אדם, המסוגל לנצל את חולשת הזולת ולהוציא ממנו את פת לחמו האחרונה".
הרב פנה אליו בחיבה ואמר לו: "חבל שאתה מסיק מסקנות על פי מעשה של אדם אחד, אני דווקא רואה בסיפור הזה את גדולתם של מאות האחרים, שהסכימו לוותר על פת לחמם, עבור שעה אחת של תהילים… "
כעבור דקות אחדות, נראו שניהם צועדים שלובי זרועות לקבלת השבת ציבורית.
יש לנו כאן לפחות שני דברים ללמוד: האחד- אדם יכול לבחור על מה להסתכל, על האליה או על הקוץ בה. בדרך כלל האליה הרבה יותר משמעותית וגדולה מהקוץ הנעוץ בה..
השני – עלינו להעריך מאוד את העובדה שאנו לא צריכים לתת את מנת לחמנו האחרונה בכדי לזכות לשפוך שיח לפני הקב"ה, ולבקש ממנו: "וטהר ליבנו לעבדך באמת"…
