עיתונאי של ה"ניו-יורק טיימס" יצא ממכוניתו מול בניין משרדים גדול, והמתין לאדם שעמו קבע פגישה. תוך כדי המתנה, הבחין העיתונאי באדם אחר שעמד כמוהו מול בניין המשרדים, ועישן סיגריה אחרי סיגריה.
העיתונאי החטטן ניגש ושאל, "תגיד לי, כמה סיגריות אתה מעשן ביום?"
"שלוש קופסאות כל יום", ענה המעשן.
"שלוש קופסאות ביום?" העיתונאי היה מזועזע. "ומאיזה גיל?"
"מגיל שש עשרה."
"ובן כמה אתה היום?"
"בן חמישים ושש."
העיתונאי שלף מחשבון, ועשה חישוב זריז – שלוש קופסאות ביום, שזה 30$ כפול 365 יום בשנה, כפול 40 שנה, שווה…
"תראה כמה כסף אתה זורק על סיגריות… אם לא היית מעשן, יכולת לקנות כזה בניין משרדים!" אמר העיתונאי, והצביע על בניין המשרדים המתנשא מולם.
"ומה אתך, אתה מעשן?" נשאל העיתונאי.
"חס וחלילה."
"נו, ולך יש כזה בניין משרדים?"
"לא."
"אתה רואה… אני גם מעשן, וגם הבניין שלי."
קשה לאדם לשנות את התנהגותו. גם אם יציגו בפניו את ההוכחות הנחרצות ביותר, וגם אם בתוך תוכו הוא ידע בבירור את האמת, קשה יהיה לו להשתנות.
בשל הקושי ליצור שינוי, אדם נוטה לעצום את עיניו, ולהיות עיוור מול האמת.
ולא זו בלבד שהוא מסוגל "לא לראות" את מה שלפניו, אלא שאדם מסוגל "לראות" מה שלא קיים – לראות מה שהוא רוצה לראות.
הסיבה לכך היא ה"נגיעה" הפנימית, שמקשה על האדם לראות את האמת, ודוחפת אותו לראות את האמת-הרצויה-לו.
זהו מעין שוחד עצמי, ואף עליו נאמר "השוחד יעוור עיני חכמים".
דוגמא בולטת מן ההיסטוריה:
משפט דרייפוס
בשנת 1894 גילה אחד מקציני המטכ"ל הצרפתי דף חשוד בתוך סל ניירות, באחד מחדרי המטכ"ל. הדף היה קרוע לגזרים, וכאשר הדביקו אותו וקראו את תוכנו, התברר שאחד מן הקצינים הבכירים בוגד ומוכר סודות צבאיים לגרמניה. נפתחה, כמובן, חקירה, ודי מהר התמקדו החשדות בקצין ששמו אלפרד דרייפוס. הוא היה קצין מצטיין, ועברו היה נקי ללא כל רבב. הבעיה היחידה שלו הייתה היותו הקצין היהודי היחיד במטכ"ל בדרגה בכירה שכזו. הצבא הצרפתי היה, יש לציין, אנטישמי מאד.
החוקרים השוו בין כתב ידו של דרייפוס לכתב היד שבתזכיר הריגול, והגיעו למסקנה שהכתב זהה. חוקרים מקצועיים חיצוניים היו הרבה פחות בטוחים במסקנה זו, אבל לא ממש התחשבו בדעתם.
נערך חיפוש בדירתו של דרייפוס, ולא נמצא שום ממצא מפליל או מחשיד. המסקנה לא הייתה שדרייפוס חף מפשע, אלא שהוא פושע תחמן וערמומי עד מאד, שהצליח להסתיר כל הוכחה לפשעיו.
חוקרי הצבא חפרו בהיסטוריה האישית של דרייפוס, כדי לנסות למצוא פרטים מפלילים. כאשר חקרו את המורים שלימדו אותו בבית הספר, גילו שהוא למד שפות זרות. עובדה זו העידה לדבריהם "בוודאות" על כך שהוא הכין את עצמו להיות סוכן זר.
המורים גם סיפרו, שלדרייפוס היה זיכרון טוב מאד. הממצא הזה חשוד מאד, הלא כן? הרי מובן לכל אדם, שמרגל חייב לזכור הרבה מאד דברים.
דרייפוס הועמד למשפט – ונמצא אשם. הוציאו אותו לכיכר המרכזית, ובטקס משפיל שברו את חרבו, ותלשו את דרגותיו ואת העיטורים הצבאיים שבהם זכה על פעלו למען המולדת (הבוגדנית). נגזר עליו מאסר עולם ב"אי השדים", אזור צחיח מחוץ לדרום אמריקה. דרייפוס אכן הוגלה לאי-השדים, שם עברו ימיו בבדידות ובמרירות. הוא כתב מכתבים על גבי מכתבים לממשלת צרפת, כשהוא מפציר לדון מחדש בעניינו, כדי שאפשר יהיה לגלות את חפותו.
אבל מבחינת ממשלת צרפת התיק היה סגור – הבוגד זוהה ובא על עונשו. לא הושקע כל מאמץ בניסיון להוציא את האמת לאור.
מדוע היו החוקרים הבכירים משוכנעים כל כך באשמתו של דרייפוס?
השאלה הזו עלתה שוב ושוב לדיון בשנים הארוכות שעברו מאז. אחת ההשערות היא שהחוקרים הפלילו אותו במתכוון, אולי בהוראה מלמעלה, אך מרבית ההיסטוריונים אינם סבורים כך. נראה, לכאורה, שהקצינים החוקרים באמת האמינו, שהראיות לאשמתו של דרייפוס הינן חזקות די הצורך להוכיח את אשמתו.
ראיות כל כך חסרות ערך נראו מוצקות דיין כדי לשלוח אדם למאסר עולם!
מה זה אומר לנו על המוח האנושי?
מדובר בתופעה שנקראת "הנמקת מוטיבציה" (motivated reasoning) – ניסיון לגרום לרעיונות מסוימים לנצח ולרעיונות אחרים להפסיד, בהתאם לאינטרס אישי סמוי או סמוי-למחצה.
מניעים בלתי מודעים המצויים בתוכנו, כמו פחדים ותשוקות, מעצבים את הדרך שבה אנו מפרשים מידע, ולכן הפרשנות שלנו אינה בהכרח נכונה. רעיונות מסוימים הופכים בעינינו ל"בני ברית" שלנו, ואנו עושים מאמץ להגן עליהם ושואפים שהם ינצחו. מידע אחר ורעיונות אחרים נתפסים כאויבים שלנו, ואנו רוצים להפיל אותם.
ניתן להבחין בכך בנקל בספורט או בפוליטיקה. כאשר שופט ספורט קובע, שהקבוצה שאדם אוהד ביצעה עבירה (פאוול), יש לאותו אדם מוטיבציה גבוהה למצוא הוכחות שהשופט טעה. לעומת זאת, אם השופט החליט לקבוע פאוול לקבוצה היריבה – הבן אדם מרוצה, "כל הכבוד, שופט לעניין! החלטה מצוינת, לא צריך לחפור יותר מדי…"
האם אתה בעד עונש מוות למחבלים או נגד?
מחקרים הראו, שאם אתה בעד עונש מוות למחבלים, ואתה קורא תחקיר המוכיח שעונש מוות אינו אפקטיבי, תהיה לך מוטיבציה גבוהה למצוא את כל הסיבות שבעולם להוכיח שהתחקיר נערך באופן גרוע, ואינו משקף את המציאות.
אם התחקיר ינסה להוכיח, שעונש מוות למחבלים יוכל להוות גורם יעיל במיגור הטרור, אתה תאמר, מן הסתם – "זה תחקיר מצוין!"
השיפוט שלנו מושפע מאד, באופן בלתי מודע, מהרצון שלנו שאחד הצדדים ינצח.
לתופעה הזו יש השלכות על כל מהלך החיים – על הערכים שבהם אנו דוגלים, ועל דרכי החשיבה שלנו. על מערכות היחסים, ועל ההחלטות שלנו בכל השטחים, בין בצעד גורלי ובין בקנייה קטנה בחנות. יש לכך אפילו השפעה על הבריאות שלנו.
הבעיה הגדולה היא שעל ידי "הנמקת המוטיבציה" אנחנו עלולים לחשוב שהננו אובייקטיבים ובלתי משוחדים, ופועלים באופן נכון והוגן, גם כאשר אנחנו פועלים באופן מעוות, בלתי הוגן ובלתי ראוי.
למזלו של דרייפוס, הסיפור שלו לא הסתיים ב"אי השדים". קצין בכיר, ששמו פיקאר, האמין – כמו מרבית הקצונה הבכירה – באשמתו של דרייפוס, אך בשלב מסוים התעורר בו חשד, שהבוגד הנו אדם אחר.
קולונל פיקאר גילה ראיות לכך שהריגול לטובת גרמניה נמשך גם לאחר שדרייפוס הושלך לכלא. הוא גם הבחין, שכתב היד של קצין אחר במטכ"ל דומה מאד לכתב שבתזכיר. פיקאר העביר את הממצאים לממונים עליו, אך לתדהמתו הם בחרו להתעלם מכל הראיות וההוכחות.
"מה הוכחת כאן, בכלל?" הם טענו בזלזול. "אתה רק מראה, שאולי יש בוגד נוסף, שלמד לחקות את כתב ידו של דרייפוס, והוא ממשיך בריגול אחרי שדרייפוס עזב. אבל דרייפוס עדיין אשם…"
בסופו של דבר, קולונל פיקאר הצליח להביא לשחרורו של דרייפוס, אבל נדרשו לשם כך עשר שנים! בחלק מהזמן הזה היה פיקאר עצמו נתון במאסר – בעוון חוסר נאמנות לצבא – רק בשל מאמציו להוכיח את חפותו של דרייפוס.
עבורנו זוהי דוגמא ברורה, הממחישה עד כמה יכול אדם להיות מוטה על ידי האינטרס האישי – "הנגיעה", ולא להכיר באמת.
האדם המוטה מנסה להחליש עובדות המנוגדות לאינטרס הסמוי, מכיוון שהתוצאה אינה רצויה בעיניו, ואינה נעימה עבורו.
לעומת זאת, כאשר אדם דבק באמת ללא פשרות – בסופו של דבר, יסכימו אתו גם האחרים.
