החיים דרך משקפיים ורודות הרבה יותר נעימים, את זה כולנו יודעים. כולם יודעים שחובה להיות בשמחה ולחיות באופטימיות בכדי לצלוח את השנים הבאות עלינו לטובה בשפיות. ואולי אף נעז לחיות בכיף..
כולם היו רוצים להיות רגועים, שלווים ושמחים.. אבל איך עושים את זה?? כל ההמון רץ אחרי המטרה הבאה, כל הזמן אנחנו רצים ורצים, כל פעם שמשיגים את המשימה המיוחלת מיד ממשיכים לרוץ ליעד הבא. אין זמן לנוח, אין פנאי לחשוב. עובדים בריצות, מסכמים בטבלאות, מסמנים 'וי' על מה שעשינו וממשיכים לרשום את מה שנותר לעשות (וכמה שיותר מהר).
אה! ועל הדרך גם מגדלים ילדים, על הדרך אוכלים, על הדרך מתחתנים, על הדרך שמחים/עצובים/מתרגשים, בקיצור – על הדרך חיים! לעיתים אנו מחליפים בין עיקר לטפל, נותנים למשימות היומיומיות לנהל לנו את הלו"ז, נותנים למשימות את הכוח לנהל לנו את המצב רוח, את סדרי העדיפויות, את חלוקת הקשב והכוחות. ולא שמים לב כלל לעיקר. לחיים עצמם.
רגיעה ושמחה, ללא תלות בכלום. להעריך את החיים עצמם. לייקר כל רגע שיש לנו בעולם הזה, לומר תודה על עצם היותנו, על עצם הסובבים אותנו, לעצור לרגע את "יומן המשימות", להניח את המחשבות בצד, לנטוש בשיא את ריצת המרתון של שגרת היומיום, פשוט להגיד לכולם 'שלום' יפה ולהגיע לחוף מבטחים. לקנות שלווה, להיות במנוחה. להעריך. לומר תודה על הבריאות. לתת להכרת הטוב הזו להציף ולמלא כל חלק בגופנו באמירת והרגשת התודה.
להעריך שיש לנו בעל, ילדים, כל נשמה שהופקדה בידנו זה לא מובן מאליו! לא רק להתעצבן, לדרוש ולקטר הופך אותנו לאמהות, לא רק שתצעקי עליהם להיכנס למקלחות ידעו שאת אמא שלהם. אלא גם ברגעים של הערכה שזכינו לחבוק נשמה טהורה בידנו, גם ברגע שתנשקי ותחבקי ותאמרי לכל ילד עד כמה הוא יהלום יקר עבורך, עד כמה הוא נשמה טובה והמתנה הכי טובה שיכולת לקבל מאת בורא עולם, זו אמא.
צריך לנסות להתמקד בכל פעולה בכדי להפיק ממנה את המירב.
שאת אוכלת – תאכלי, שאת עם הילדים- תתרכזי בהם, שאת עם בעלך – תחשבי רק עליו. שאת בעבודה – תעבדי. במירוץ היומיום שלנו אנחנו יכולות לאכול ולקרוא ולדבר עם הילד הגדול ולהניק את הקטן תוך כדי.. מכבסות כביסה ועל הדרך מקלחות את הילדה ויוצאות בין לבין להכין שיעורי בית עם הגדול..
כשאת מדברת עם בעלך – על כמה דברים את חושבת במקביל? שאת בעבודה – בכמה מקומות בא לך להיות באותו רגע? ובזמן האוכל? את שוכחת שאת אוכלת, טלפונים, חברים, ילדים, סידורים ו.. שכחת שהייתה לך פרוסה ביד.
חובה עלינו לתת למוח לנוח, להתרכז בדבר אחד שעושים באותו רגע ולהשקיע בו. ברגע שעושים עשרה דברים במקביל רוב הסיכויים שאף אחת מהמשימות לא תקבל את מלוא תשומת הלב, וכך המשימה לא מתבצעת באפקטיביות.
תנסי כשאת אוכלת – רק לאכול. בלי לקרוא, בלי לדבר, אלא להתרכז רק באוכל, לחשוב מהיכן הוא הגיע, כמה טוב ה' שריחם עלייך וברא את כל העולם עבורך, שיגיע לידייך לחם לאכול ומים לשתות,וכשאת אוכלת לאט וברוגע, האוכל ישביע אותך באמת. המוח שלך יאכל את התזונה הבריאה לו, ולא 'על הדרך'. האוכל יתעכל בצורה הרבה יותר טובה. תנסו בבית. וברגע שאת עם בעלך או עם הילדים את משקיעה בכל אחד את מלוא תשומת הלב, בלי לדבר בטלפון, בלי להיות עסוקה בדברים חיצוניים – כך ילדייך ובעלך ירגישו שאת באמת שם.
שאת נוכחת ולא יצטרכו יותר מזה כלום. כך את לא רק רצה ממשימה למשימה, אלא חיה את המשימה – הופכת את המשימה לֶחָיוּת.
